השבוע

כל התכניות שלי לכתוב כאן יותר השבוע התמוססו לנוכח שבוע האלרגיות השנתי, בו הסתובבתי עם מגבוני אוטריבונים, משאפים ושאר איכסות, וביקשתי סליחה מכל מי שנאלצתי לקנח את האף לידו. מביך.

עוד יותר מביך היה לגלות, שיש דברים שאני באמת חושבת שאני מכירה ויודעת, ואז לגלות שאני לא באמת, אבל זה גם משמח:

ביום חמישי איפרה אותי נוגה, על הסט של המגזין של קסטרו (בקרוב: התמונה ולינק לראיון), ובהוראת הסטייליסטית במקום, נתבקשה לשמור על המאפיינים אותי: ליפסטיק אדום ואיילינר שחור. כך גיליתי, שהאיילינר השחור של Inglot, המגיע בצנצנת קטנה ודורש מכחול לח לשימוש בו, הוא באמת טוב. נוגה נשבעה בו, ואמרה שהוא ללא ספק האיילינר הכי טוב בעולם, ושהיא ניסתה את כולם. התוצאה באמת היתה יפה, אבל המושג ״הכי טוב בעולם״ הוא עדיין סובייקטיבי.
האיילינר הזה ״כל כך טוב״, שכבר שלושה ימים שאני לא מצליחה להסיר אותו. הוא לא יורד. ולא משנה איזה חומר ניסיתי, הוא פשוט קעקוע. אז למי שמחפשת אחד כזה שלא יורד לעולמי-עולמים ולנצח-נצחים, ראיתי לא מזמן חנות של Inglot בדיזנגוף סנטר. רציני ביותר. ככה הוא נראה:

ביום שני נפגשתי עם צוות קלרינס, להדגמת מראה האיפור לחורף שלהם. תוך כדי עבודה גיליתי מוצר פלא, לא חדש וחבר טוב מאוד. נו, ואני חשבתי שאני מכירה את קלרינס. יש להם עט קטן כזה, בתוך פלסטיק לבן, שעושה כמה דברים: הוא גם בסיס מושלם וממש יפה לעפעפיים העליונים (כזה יפה שלא בא לשים עליהם שום דבר אחריו), ומקבע את הצלליות והליינר שיגיעו אחריו, וגם – הוא מתקן הכל! לי תמיד יש את הקטע הנוראי הזה של לנקות את העפעפיים ממה שנדבק עליהם מהמסקרה, כי אני תמיד פותחת את העיניים לפני שהיא מתייבשת ואז היא נדבקת. או, כשמורחים איילינר ואז צריך 10 מקלוני אוזניים רק כדי להשוות את העובי והקצוות בשתי העיניים. הבעיה עם זה, שהמקלונים מורידים גם את הבסיס שמתחת, ונוצר בלגן שלם. העט הזה של קלרינס פשוט מורח שכבת בסיס על הבלגן והכל מתוקן על המילימטר בלי מריחות שחורות ובלי להסיר ולשים מחדש. קוראים לו Instant Light ומעכשיו, הוא חבר קבוע בתיק שלי.
אפשר להשיג אותו בלחיצה על התמונה הזאת:

מתישהו באמצע השבוע פורסם, כי מרי-קייט ואשלי אולסן מוציאות בושם ראשון למותג שלהם, The Row. עובדה ידועה היא, שבשמים של מפורסמים זה בדרך כלל נפילה, ובמקרה הטוב משתמשים בהם כמטהרי אוויר, אם הם נסבלים בכלל. אבל, במקרה של התאומות הדכאוניות (אם תמצאו תמונה אחת שלהן מחייכות, באמת, עם שיניים והכל, אנא שגרו אלי את התמונה הכה נדירה), יש סיכוי ליוצא מן הכלל. הן פרפקציוניסטיות, ולרוב אני רוצה כל מה שאני רואה ב-The Row.

אני מתכוונת – מי שיכולות לעצב סוודר כל כך מושלם כמו זה, לא יכולות לעצב בושם נוראי (מתוך מגזין Elle הרוסי) –

ואז בא המותג באלמאן, הצרפתי הכה מגניב ויקר (כשטי שירט לבנה מושלמת עולה 360 יורו, אני בוכה הרבה בלב) מחליט שגם לו בא חלק בעולם הביוטי (אמרתי לכם, הכי שווה פה) , ויוצא עם קו של שלושה לאקים, בגוונים הנכונים ביותר: ניוד, אדום ושחור. לא צריך יותר, באמת. גם הבקבוקים יפים ומגניבים כמו באלמאן:

ומכיוון שפתחתי ברגשות האשמה שלי לבלוג את הפוסט הזה אספר, שאני מאוד משתדלת לעדכן לפחות את עמוד הפייסבוק ואת האינסטגרם שלי כל יום, אז למי שמתגעגעת ורוצה לעקוב אחרי דברים שלא מגיעים הנה, הפייסבוק נמצא כאן והאינסטגרם כאן.

וכמה מילים אחרונות לגבי הקולקציה של H&M בשיתוף עם איזבל מאראן – אני כל כך שמחה שאני אוהבת משם רק דברים של בנים, ולכן לא נלחצת. אף אחד לא יגמור לי את הסחורה. תנחומיי לנשים, בכל זאת. הנה מה שאני רוצה לעצמי:

(מלמעלה: הז׳קט-מעיל השחור והמכנסיים הלבנים, בבקשה)

(הסווטשירט האפור והסוודר הזה, תודה).

שיהיה שבוע נפלא!
נתראה בקרוב :)

הילה אוחיון

סטייליסימה